שאול ושלומית סיפורה של אהבה ופרידה בקיבוץ – גישור גירושין

כששאול עצר לשלומית בכניסה לקיבוץ הוא לא תיאר לעצמו, שהעצירה המקרית והכל כך מקובלת באזור, תשנה את מסלול חייו. 

שאול שהצהיר בכל מפגש חברתי שהוא לא מתכוון להתחתן ובטח לא עם אחת מהעיר, התאהב עד מעל הראש בשלומית מיד כשנכנסה לרכב. 

 

אחרי מספר חודשים רחבת הקיבוץ לבשה לבן ובטקס חתונה מרגש ושמח שבר שאול את הכוס… 

ואת ליבן של בנות הקיבוץ.

 

שאול ושולמית היו הזוג המושלם, הם בנו את בית חלומותיהם בדירה הקטנה שקיבלו, שלומית שגדלה בעיר הגדולה, הביאה ניחוח מרענן לשבילי הקיבוץ, חיוכה הרחב ונדיבות ליבה מצאו חן בעיני החברים ובמהרה שלומית השתלבה והפכה חלק מהקהילה. 

 

שלומית הייתה גננת אהובה אשר גידלה דורות של ילדי הקיבוץ, ושאול הבנוי לתלפיות ניהל את ענף הגד"ש .

יחד היו לדמויות מרכזיות בחיי החברה של הקיבוץ, ביתם הקטן היה המוקד לפעילות החברתית של הקיבוץ. תכנון טקסי החגים ומסיבות הקיבוץ התקיימו תמיד בגינה של שלומית ושאול. 

אלבומי התמונות של המשפחה היו עמוסים תמונות משותפות, טיולים בארץ ובעולם, אירועים וחגיגות של הקיבוץ.

 

בחלוף השנים נולדו לשלומית ושאול, ארבעה ילדים, שלושה בנים ובת. שלושת הבנים התפתחו ובגרו בעוד הבת הצעירה, אובחנה כסובלת מתסמונת נדירה אשר הפכה אותה לנכה סיעודית מגיל צעיר. הבשורה הקשה על מצבה הרפואי של הבת היכתה במשפחה ולאחר שעיכלו את הבשורה הקשה, בחרו שאול ושלומית לעשות כל שביכולתם להמשיך את השגרה הברוכה תוך התגייסות מלאה לטיפול והשגחה על הבת הצעירה. 

 

לקראת חגיגות ה- 75 של הקיבוץ, ההתרגשות היתה בשיאה, שלומית הובילה את המופע האמנותי וניצחה ביד רמה על הקמת המוזיאון לזכרם של מקימי הקיבוץ. היא כל כך היתה עסוקה שלא שמעה על פעילות מבצעית בגבול הצפון שבה נהרג מפקד הפלוגה. את ההודעה על נפילת בנם האהוב, שלומית ושאול קיבלו מיד אחרי ששלומית פתחה את חגיגות ה- 75 לקיבוץ.

 

הקיבוץ כולו התכנס באבל הנורא, שלומית ושאול לא הצליחו להתאושש מהאסון, הם הלכו והתכנסו בכאבם, וכך גם הבת הצעירה הלכה ודעכה.

מתחת לפני השטח ובלי שאפשר היה בכלל ניתן להבחין בכך מבחוץ, שאול ושלומית התחילו להתרחק זה מזו, לאט לאט השיחות הלכו והפכו מקריות, והמבט החם והאוהב שכה מאפיין את הזוג, נעלם. 

הכאב כל כך גדל כך שהדבק שהיה שם פשוט נעלם והם החליטו להתגרש.

 

שלומית ושאול ישבו בחדר הגישור, סיפרו איך הכירו, על אהבתם הגדולה, על המשפחה היפה שגידלו, על האתגרים עם הבת הצעירה ועל נפילתו של בנם האהוב ובעיקר סיפרו איך נגמרה לה האהבה, נגמרה החברות.

שלומית אמרה שחשוב לה שהבת הצעירה תמשיך לגור בקיבוץ וחשוב לה לדעת שהיא מוגנת, שיהיה מי שישמור עליה גם אחרי ששניהם ילכו לעולמם.

שאול אמר שחשוב לו שיהיה מי שימשיך לפקוד את הקבר של הבן האהוב גם אחרי לכתם. 

הם לא הביטו זה בזה, כאילו לא לפגוע אחד בשני, לנו הרגיש שהלב שלהם ממאן להאמין שהם בתהליך גישור שיוביל לגירושין. ככל שהתקדמנו בתהליך הפירוק והפרדת כל שהיה משותף להם, כך הלכה וגברה העצבות ומילאה את החדר ואותנו. התחושה הייתה שהיינו להם כרפסודה באמצעותה מנסים הם לצלוח נהר גועש.

 

לאט לאט נבנו ההסכמות, קיבלו החלטה כיצד ימשיכו לשאת באחריות לילדים כיצד יתחלק מעט הרכוש שצברו ומה יהיה בעתיד וממה יתקיימו בזקנתם.

שאול ראה לנכון להזכיר כי הקיבוץ עבר תהליך הפרטה לפני כ -10 שנים ובימים אלו הוא מסיים את תהליך שיוך הדירות.  

בכל פעם שעלה נושא הבית בו גרו, המתח הציף את החדר, הרגשנו שהבית אינו נדל"ן שניתן לקבוע את ערכו הכספי ולחלוק אותו ביניהם. הבית הוא המקום בו הכל התחיל, המקום בו בו גידלו את ילדיהם, המקום בו זכרונות מימים מאושרים וגם מימים כואבים.

 

קבענו שיחות אישיות עם כל אחד מהם.

שלומית סיפרה שהיא גננת בקיבוץ מאז שנישאו, בקרוב תוכל לצאת לפנסיה ממשרד החינוך. היא מאמינה שתוכל להתקיים לאחר הפרישה לפנסיה והשארותה במסגרת הקיבוץ תקל עליה את הקיום היומיומי. היא סיפרה שהבית רווי זכרונות מבנה האהוב שנהרג, ואין היא רוצה לעזוב אותו, אך יודעת שהבית משמעותי בהיבט זה גם לשאול.

 

שאול סיפר שיוכל לצאת לפנסיה בגיל המקובל בקיבוץ רק בעוד 10 שנים.

שאול סיפר שתהליך הגירושין משלומית גורם לו לחוש שלא בנוח בקיבוץ, ואם הדבר היה תלוי בו, יתכן שהיה בוחר לעזוב, אך הוא לא בטוח שהניסיון המקצועי בחקלאות וגילו יאפשרו לו למצוא מקום עבודה בחוץ, ועל כן ישאר בקיבוץ. הוא דואג גם ליכולת של שלומית להתפרנס ולשמור על רמת החיים שלה ביום שאחרי הגירושין.

עוד סיפר שאול, שהוא מרגיש  אשם לא מעט במצב שנוצר, התפרקות המשפחה בצל האבל הכבד וחוסר היכולת להתמודד.

 

תהליך הגישור היה מורכב, 

קרוסלה של רגשות, 

היו בו מרכיבים שכל אחד מהם יכול להיות סוגיה לגישור בפני עצמו –

ילדה עם צרכים מיוחדים שיש להבטיח את עתידה,

איזון משאבים בין בני הזוג כשהקיבוץ ברקע, זכויות שיוך דירה,

הרצון של שניהם להמשיך להתגורר בקיבוץ בדירות נפרדות בצד החיבור העמוק לבית בו חיו יחד.

וכל זאת ברגישות המתבקשת כשבני הזוג הם הורים שכולים.

 

בהסדר סוכם כיצד יתחלק מעט הרכוש שצברו בחייהם המשותפים, כיצד ימשיכו לקחת אחריות על ביתם בעלת הצרכים המיוחדים. אולי כאן המקום לציין כי שפר מזלו של מי שחי בקיבוץ בהקשר זה כי לקיבוץ מידה מסוימת של אחריות לרווחתו של ביתם התלויה.

זכויות הפנסיה שלהם היוו אתגר וכאן נעזרנו כמובן באקטואר שמכיר את העולם הקיבוצי והשינויים בו.

שלומית ושאול הגיעו להסכמה ששלומית תמשיך לחיות בבית. מעבר להסדרים הכספיים שנוצרו בעקבות ההסכמה לגבי הבית, סוכם בין שלומית לשאול כי אם וכאשר תרצה שלומית למכור את הבית, לשאול תהיה הזכות ראשון לקנות אותו ממנה.

 

חווינו תהליך רווי דמעות שהסתיים בהסכם. 

החשוב בעינינו הוא שלמרות העצב הרב שליווה את התהליך, זכינו לסייע לשאול ושלומית לצאת לדרך חדשה במידה רבה של מבט אופטימי אל העתיד.

זה אחד הגישורים שבו הרגשנו איך הניסיון המקצועי שלנו כמגשרים במרחב הקיבוצי היה משמעותי, תרם ליצירת ביטחון ואמון, קיצר זמנים ואיפשר הכנה וליווי מתאים לאתגרים המאפיינים גישור בקיבוץ. עוד הרגשנו שיכולנו לתת לשלומית ושאול מענה בגישור כשברקע ההתמודדות שלהם עם הפרידה והשכול וזאת בזכות ההכרות העמוקה  של זיו עם עולם השכול.

 

דילוג לתוכן