החלטות קטנות והחלטות גדולות הן נושא לשיחה במקומות בהם נפגשים : בצרכניה, במקומות העבודה, בפעוטון ובשבילים. ההחלטות מתקבלות באספה כללית, או באספת חברים כפי שהיא מכונה בחלק מהישובים.
בהגיע מועד האספה, מתכנסים החברים במועדון או בחדר האוכל, בוחרים יו"ר ומזכיר לאספה ומציגים את הנושא. מעמד החבר או התושב אף הוא נושא לדיון בלא מעט ישובים ועל כך נדון בקרוב.
הסיפור שהיה כך היה:
בישוב עין חרצית שבצפון (השם האמיתי שמור במערכת) לא נרשמו ילדים למעון במחצית השנה הראשונה. האפשרות להטיל על ההורים את מלוא העלות הייתה בלתי סבירה והחלופה הייתה שלא יהיה מעון בשנה הקרובה, שהרי אף מטפלת לא תסכים לעבוד רק מחצית מהשנה. על כן ביקשה המזכירות לאשר חריגה מתקציב המעון על חשבון סעיף התרבות ולסבסד את מחצית השנה הראשונה ב 50 אלף ₪.
הגיעו לאספה 40 חברים שהם 10 אחוז מכלל החברים בישוב, מנהל הקהילה הציג את הנושא ומיד קמה סערה. אלו שזקוקים לשרותי הגן כבר בספטמבר, מול אלו שאינם זקוקים ולא מוכנים שהישוב יסבסד את הילדים במעון על חשבון התרבות בישוב. ימי הקיבוץ של פעם חלפו עברו מהעולם ולדבריהם כל אחד אחראי לחייו . משהו דיבר על ערבות הדדית ?!
בסופו של דבר צריך לקבל החלטה שהרי לשם כך נקראה האספה. מבצעים הצבעה, סופרים את התוצאות ומסתבר ש 16 חברים תמכו בהצעה שעל סדר היום , 20 חברים התנגדו ו 4 נמנעו.
ההצעה של הוועד נדחתה בדעת רוב משתתפי האספה. ומה יקרה עכשיו ? האם ההורים שהגיעו לישיבה מתוך מצוקה ילכו חזרה לביתם ויקבלו את המצב כמו שהוא ללא כעס ? כפי הנראה שלא כך הדבר וההחלטה באספה הכללית לא רק שלא תסיים את האירוע אלא תעצים את הרגשות ו"תלבה את האש" בשיח היישובי.
נחזור לכותרת. החלטה באספה כללית כמוה כהחלטה בבית המשפט. משמעותה הכרעה במחלוקת. בבית המשפט השופט הוא המכריע בין התובע והנתבע ובאספה הכללית הרוב הוא המכריע את המיעוט. זה שהפסיד בבית המשפט וזה שהפסיד בהחלטת האספה הכללית שניהם אפשר שיקבלו את "דין התנועה" ואפשר שישקלו לנסות ולשנות את ההחלטה, מי בדרך של פניה לערכאה גבוה יותר ומי בדרך של "אקטביזים קהילתי".
האם אפשר אחרת ? כפי שנראה שאפשר. בתהליך הגישור ו"בן דודו" תהליך בניית הסכמות הצדדים הם אלו שמחליטים מה תהיה התוצאה הסופית .
במקום הכרעה של רוב יש לנו הסכמה רחבה.
כפי שאפשר לפנות להליך גישור בסופו נחתם הסכם המכיל את הפתרון שהוסכם על ידי הצדדים , כך אפשר לקיים הליך בניית הסכמות כהליך מקדים לאספה הכללית.
בשני המקרים אפשר לקבל "חותמת רשמית ומחייבת" להסכמות. אפשר להגיש את הסכם הגישור לבית המשפט לקבלת תוקף של פסק דין ואפשר להציג את ההסכמות לאספה הכללית ולקבל בה החלטה מחייבת של האספה.
ומדוע מה שלא התקבל על ידי הצד המפסיד בהכרעה יתקבל בהסכמה ? התשובה פשוטה, כשמקיימים גישור או תהליך בניית הסכמות, אין מנצחים ואין מפסידים. מעלים את הצרכים והאינטרסים של הצדדים ופועלים למצוא את הפתרון שיענה באופן מייטבי על הצרכים של כולם. יש שיגידו שלעולם לא נצליח לרצות את כולם. יש באמירה זו מן האמת ולעיתים ההסכמה מתקבלת בקרב 80 או 90 אחוז מהמשתתפים. תהליך טוב ושלם הוא כזה שאולי לא יגיע ל 100 אחוז הסכמה, אך 10 או 20 אחוז שלא יסכימו , ישלימו עם ההסכמה לאחר שהקשיבו למתנגדים ונתנו להם להציג את הצרכים שלהם. אם תרצו, המתנגדים יהפכו ממתנגדים אקטיביים למתנגדים פסיביים. כלומר הם ישלימו עם התוצאה ולא יחפשו כל דרך לטרפד אותה.
ואיך עושים את זה ?
דברו איתנו